מלמוד נ' אייס רשתות שיווק מוצרי צריכה בע"מ ואח'

החלטה

בקשה של המבקשת, היא הנתבעת 2 בהליך זה, לסילוק התביעה נגדה על הסף. מדובר בתביעה שהוגשה ביום 31.8.11 נגד אייס רשתות שיווק – מוצרי צריכה בע"מ (להלן: "אייס"). ביום 23.3.14 הוגש כתב תביעה מתוקן, בו הוספה המבקשת, אשר הייתה המבטחת של אייס, כנתבעת נוספת (להלן: "המבקשת").

טענות המבקשת

בבקשתה, מעלה המבקשת טענה דיונית וטענות מהותיות. במישור הדיוני, טוענת המבקשת, כי לא הובאה לידיעתה כל בקשה של המשיבה (היא התובעת בהליך זה, להלן: "המשיבה" או "התובעת"), לתקן את כתב התביעה ואף לא ניתנה לה רשות לתקן את כתב התביעה ועל כן לא היה מקום להגשת כתב התביעה המתוקן כלל. במישור המהותי טוענת המבקשת כי התביעה נגדה התיישנה זה מכבר ועל כן יש לדחותה על הסף ולחלופין טוענת המבקשת כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף מחמת השיהוי הרב בהגשתה.

תיקון כתב התביעה

לפני שאכנס לפירוט טענתה של המבקשת בנוגע להתיישנות התביעה נגדה ולשיהוי בהגשתה, אומר כי אין ממש בטענה הדיונית של המבקשת. ראשית, משום שבית המשפט התיר למשיבה לתקן את כתב התביעה על דרך הוספתה של המבקשת כנתבעת נוספת בהליך זה בהחלטה מיום 20.1.14. על כן במישור הפורמלי, וודאי פעלה המשיבה כדין עת הגישה כתב תביעה מתוקן.

גם במישור המהותי, אין בסיס לטענת המבקשת. אין למבקשת זכות להביע דעתה בשאלה אם יוגש נגדה כתב תביעה אם לאו. כל עוד המבקשת לא הייתה צד להליך (ועד להגשת כתב המתוקן, אין מחלוקת כי היא לא הייתה צד להליך), לא הייתה אמורה לקבל את הבקשה לתיקון כתב התביעה ולהגיב לה. אייס, אשר כפי שיפורט להלן, מצויה בהליכי פירוק, הייתה הצד היחידי הרלוונטי בהקשר זה, והיא, באמצעות מפרקיה, הסכימה לתיקון כתב התביעה ועל כן לא היה כל פגם בתיקון כתב התביעה כפי שנעשה על ידי המשיבה.

כעת, לאחר שהמבקשת היא צד להליך, היא רשאית בהחלט להעלות טענתה בנוגע להתיישנות התביעה נגדה ולשיהוי בהגשתה כפי שעשתה בבקשתה לסילוק התביעה על הסף ועל כן אדון בטענותיה המהותיות.

התיישנות – טענות הצדדים

לעניין טענת ההתיישנות, טוענת המבקשת, כי האירוע נשוא תביעה זו התרחש על פי הנטען בכתב התביעה ביום 20.5.05. על כן לטענת המבקשת, המועד האחרון להגשת כתב תביעה כנגד נתבעת כלשהי בקשר לאירוע זה הוא יום 21.5.12. היות שכתב התביעה המתוקן הוגש ביום 20.3.14, כלומר שנתיים פחות חודשיים לאחר מועד התיישנות התביעה, יש לסלק את התביעה כנגדה על הסף מחמת התיישנותה.

המבקשת מציינת, כי התובעת, פנתה לאחר האירוע בגינו הגישה את תביעתה, מיידית לקופת חולים והתלוננה, על כן ידעה או צריכה הייתה לדעת את נסיבות האירוע הנטען ותוצאותיו ועל כן היה עליה להגיש תביעתה בתוך תקופת ההתיישנות. התובעת יכולה הייתה להגיש תביעתה גם כנגד המבקשת, אולם נמנעה מכך. לטענת המבקשת, התובעת ידעה כי המבקשת ביטחה את אייס, שכן מכתב מאת המבקשת יצא אל ב"כ התובעת בנוגע לאורכה להגשת כתב הגנה וב"כ התובעת אישר אורכה זו.

המשיבה, מצידה, בתגובה לטענת ההתיישנות העלתה מספר טענות. ראשית, טענה המשיבה, כי לאורך כל ההליך לא ציין ב"כ המבקשת, אשר ייצג את אייס, כי הוא פועל מטעם המבטחת של אייס, בכך טוענת המשיבה נהג ב"כ המבקשת בחוסר תום לב. לטענתה, כל עוד לא התקבלה מן המבקשת הודעה על ייצוג, אין משמעות לפנייה לעניין אורכה להגשת כתב הגנה. כן טוענת המשיבה כי אילו ידעה כי הייצוג של אייס הוא מכוח פוליסת ביטוח, הייתה מצרפת את המבקשת כנתבעת להליך עוד קודם לכן. כן טוענת המשיבה, כי בפועל הייתה המבקשת מיוצגת בהליך ועל כן צירופה כעת הוא רק עניין פורמאלי.

לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי חל בענייננו סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"). לטענת המשיבה, מדובר כאן בעילת תביעה עצמאית וישירה נגד המבקשת, שקמה למשיבה רק עם מתן צו הפירוק כנגד אייס – צו שניתן ביום 9.5.12. על כן לטענת המשיבה, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 9.5.12 וברור כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

בנוסף טוענת המשיבה כי חל בעניין זה סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לטענת המשיבה, עילת תביעתה כנגד המבקשת נולדה רק לאחר שנודעה לה זהות המבטחת. כמו כן טוענת המשיבה כי השאלה מתי התגבש נזקה של התובעת כדי הגשת תביעה, היא שאלה שברפואה הטעונה הוכחה ועל כן לא ניתן לקבוע ללא שמיעת ראיות, כי מרוץ ההתיישנות החל עם קרות מקרה הביטוח.

התיישנות – דיון והכרעה

אני סבורה כי דין טענת ההתיישנות של המבקשת להידחות ולהן אנמק עמדתי זו.

אתחיל ואומר, כי אינני מקבלת טענת התובעת, כי לא ידעה כי אייס מבוטחת על ידי המבקשת עד למועד פנייתו של ב"כ המבקשת למפרק של אייס בו הצהיר על כך מפורשות. עם כל הכבוד, המכתב של המבקשת, בו ביקשה אורכה להגשת כתב ההגנה, גם אם לא צוין בו מפורשות כי המבקשת היא המבטחת של אייס, הביא עובדה זו לידיעת התובעת כבר ביום 2.10.11. במישור הדיוני אציין, כי טענה בדבר היעדר ידיעה, היא טענה עובדתית, הטעונה גיבוי בתצהיר וכזה לא צורף לתגובת התובעת, אולם כאמור, אני סבורה כי אין ממש בטענה זו בכל מקרה.

יתר על כן מכוח סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, רשאית הייתה התובעת, לאחר שהבינה כי המבקשת היא המבטחת של אייס, לבקש לתקן את כתב התביעה שהגישה ולצרף את המבקשת כנתבעת נוספת עוד לפני שניתן צו פירוק ובכל מקרה לפני שנודע לתובעת על מתן צו הפירוק נגד אייס. סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, קובע כדלקמן:

"בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי."

יחד עם זאת, סעיף 68 איננו מחייב את הניזוק להגיש תביעה גם כנגד המבטח, אלא אך מתיר לו לעשות כן. ראה בעניין זה תא(חי) 30804 זרייקי נ. פיניציה אמריקה ישראל (זכוכית שטוחה) בע"מ שם נקבע בסעיף 7 להחלטה: